שעירה פעורה

"תגידי, למה את הולכת כמו בבון?", שאלתי חברה שהתקדמה אל עבר נקודת המפגש בה קבענו- לה לקח קצת זמן לדדות, לי היה זמן לנעוץ בה מבטים.
"אה, זה. שחי ומפשעות. הסרת שיער בלייזר. שורף."
אוקיי, זה מסביר את הריווח המוגזם בין הרגליים בהליכה והמרחק הלא טבעי בין הידיים לגוף.
"אז איך זה?" שאלתי בשעירותי, "את מרגישה נטורל?"
"אני מרגישה כאב. ואם כבר מישהי כאן בנטורל או בבון, זו את".
"כן, זה נכון" מלמלתי תוך כדי שאני ממוללת את שפמי ללא משים.

 יפה לה שפם (פרידה קאלו, ציירת מקסיקנית ומודל לחיקוי).

מהמפגש הזה חזרתי מעט מוטרדת. אולי כדאי גם לי להיות חלקה לנצח, זוהרת, בוהקת, משומנת בג'ונסון& ג'ונסון, בלונדינית ועם ציצי שמתמזג לי עם הגרון?
אולי זה הנטורל האמיתי??
שוב מוללתי את שפמי בעצבנות.
למה לעזאזל אני ממוללת את שפמי? למה יש לי שפם שאפשר למולל?!
גמלה החלטה נועזת בליבי ולאחר שעתיים של סבל עילאי, ייסורים קשים, בכי וקללות- הייתי חלקה למשעי וקלה בכמה קילוגרמים.
זו הרגשה טובה אלינור- דירבנתי את עצמי- את יכולה לחיות ככה.
מיהרתי אל המחשב (הגעתי אליו ממש בזריזות שכן הוסרו השערות שהיו עלולות ליצור חיכוך עם האוויר- מה שהיה מאט אותי) והתחלתי לחפש את המכון האולטימטיבי להסרת השיער המיותר לצמיתות.
באתרי המכון בהם שוטטתי נתקלתי במשפטים כמו:
" הוא מביט במראה ורוצה שינוי. הגבר החדש - רואים אותו בסרטים, בפרסומות בטלוויזיה וגם כאן אצלנו בשכונה", לפעמים אני שמחה שאני חצי עיוורת.

"אצלנו מקבלים הלקוחות שירות ברמה של בית- חולים מודרני".
מזל, לרגע חשבתי שהם מסירים שיער באמצעות חייט הודי.
 
משיחות עם חברות התברר ש:
- מאחר ושילמת מראש, לא אכפת להם שאת התור לטיפול הבא קבעו לך לתאריך שבו השערות גם ככה יעלמו בינות לקמטים.

- חוזר על עצמו מצב שבו אחיות או מגלחות (כן, יש מקצוע כזה), מנצלות את המצב כדי לשמח את הנטייה המינית שלהם. (באמת! לא צוחקת!)

- יש סיכוי להשאר עם כוויות שיגרמו לך ללכת כמו בבון.

- רצוי לא להסיר שיער בכלל בין הטיפולים- שובו של הבבון.

לסיכום-
יש לקחת בחשבון ששינויים הורמונליים, מחזורי צמיחת השיער ואפילו החום שמפיץ מכשיר הלייזר- הם אלמנטים שמעודדים ומגרים את השערה לצמוח שוב.
אז לפני שעושים את הצעד הראשון לקראת "ספורט אילוסטרייטד" או לפחות לקראת חצי מודעה לצד שלומי סרנגה במקומון- יש לבדוק בקפידה את כל הפרטים.

טיפ טיפה - טיפ ספורט יומי לעצלנים:
עשו מנוי ל"ספורט אילוסטרייטד".

תחתוני סבתא סוררים

אני עומדת בתחתוני סבתא רפויים מול הארון.

הבהייה במדפים העמוסים לא תורמת לי כלום, אבל אני ממשיכה להתנדנד מרגל לרגל בתסכול ולהיישיר מבט פנימה. זו מלחמה ואני לא מתכוונת להיות הראשונה שתסיט את המבט.

תכף יצוץ כאן הבגד הנכון, אני מרגישה את זה.

זה הריטואל במצבים האלה, מצבים שבהם אני צריכה לדפוק הופעה.

מסיבת בריכה ב- 200,000 שקל לא הולכת ברגל, זה עניין רציני,

והעניין הרציני הזה קורה ממש עכשיו, אז כדאי שהארון הארור הזה יתחיל לזמר.

אגלי זיעה דקיקים מתחילים לנצנץ לי על המצח, אני לא מרפה ודוחפת את המשקפיים במעלה האף.

"תוותרי", אני שומעת מכיוון הפיג'מות, "זה חסר תקווה. סבתא נשארת סבתא".

אני חושבת חזק על מוזיקה משובחת, שמש חמימה , בריזה מלטפת, קוביות בבטן, מי בריכה צוננים מקושטים בסקס אפיל, אנרגיה מטורפת ואייס T בטעם תפוח עם וודקה שסוגר לי סופית את העניין עם הארון- אני לעולם לא אוותר!

הסבלנות השתלמה. עברו עוד מספר דקות של מאבקי כוחות מיוזעים ומהפינה התחתונה השמאלית ביצבץ לו לאט והגיח אל האוויר משהו קטנטן וצבעוני כמו פרפר טרופי בשדה נרקיסים ביום אביב.

שלחתי יד זריזה ושלפתי סט נהדר של בגד-ים חוטיני ססגוני וזעיר שהגיע יחד עם שמלונת שקופה ואוורירית בצבעי מים תכולים בזריחה. איך שכחתי מקיומו של הסט הזה?!?!?

לא חשוב, העיקר שניצחתי.

בחדווה רבה, החלתי במלאכת ההידחקות אל תוך בגד הים, שמאיזושהי סיבה לא ברורה הלך ונהיה יותר ויותר קטן.

"זה לא הגיוני" מלמלתי לעצמי בכעס, בגד הים המשיך להתכווץ, הקושי גדל, הכעס הצטבר, הפחד השתלט.

אני תוהה אם זו אני שגדלה בקצב מטורף או זה הוא שהולך וקטן. הדבר היחיד שחסר לי עכשיו זה לראות ארנב באפודה מחויטת ממלמל לשעון הכיס שלו.

בעודי ממשיכה להזיע את עצמי אל תוך הפריט המיניאטורי, אני מתעוררת בבהלה.

אני מנגבת מהמצח את הזיעה הקרה וממששת בחרדה את תחתוני הסבתא שלי. הם שם.

אני נושמת לרווחה.

שלא תעזו לעשות לי את זה שוב, אני מאיימת עליהן בהומור, הרי הן לא באמת יכולות לשמוע אותי.

נכון?

מכון קושי

הבהרה: הדברים הנכתבים כאן אינם מקצועיים ואינם מחליפים את דעתו של רופא או תזונאי או פסיכולוג, או אדם 

שפוי בשום אופן והינם באחריות הקורא בלבד.

אתם לא יכולים לראות אותי, אך אני מחככת את ידיי בזדוניות מול המסך. סוף סוף, הזדמנות להשתלח בחדרי הכושר.

אם הספקתם להכיר אותי קצת, כבר הבנתם שאני עגלה עצלה ולא עזר גם הביקור אצל הנמלה.

משפטו המפורסם של וודי אלן: "כשאני מרגיש שבא לי לעשות ספורט, אני נכנס למיטה ומחכה שזה יעבור"- הוא סוג של מוטו אצלי.

עם זאת, אני לא שוללת אותו מכל וכל.

עם ההרגשה הנפלאה שמציפה אותנו אחרי הספורט, אין שום סיכוי להתווכח. לכולנו זה קרה:

החבר או החברה אילצו אותנו להצטרף להליכה מזורזת עד אין סוף או למשחק כדורסל עם מעודדות, לאו דווקא בסדר הזה, ואחרי שכנועים רבים, הסכמנו.
בסוף תהליך ההזעה המייגע כבר הרגשנו על גג העולם, התחשק לנו לאכול רק סלט טרי שזה עתה ירקותיו נקצרו

 ללא מגע יד אדם ונשבענו אמונים לפרטנר שמעכשיו, אנחנו עושים את זה קבוע. באמת.

וזהו. שם זה נגמר.
מה, הפעם האינטנסיבית ההיא הספיקה למלא זמן.

הפרטנר מתייאש וממשיך בשלו בלעדינו. הזמן עובר ואנחנו נפעמים מיכולת ההתמדה שלו. בד בבד , מתחילות לעבוד גם נקיפות המצפון.

אנחנו מחליטים לעשות צעד אמיץ ולהירשם לחדר כושר. "אם נשלם על זה, נהיה חייבים ללכת", זה מה שאנחנו אוהבים להגיד לעצמנו כדי לתרץ את הדיסוננס שלנו, שסרוח על כורסא עם בירה על הכרס, סדרת שלטים וקונסולת משחק בהישג יד. מה אכפת לו באמת. 

אז אנחנו עושים ברור אינטרנטי, מזדעזעים מהמחיר, רואים כמה תמונות, אולי אפילו קופצים לראות, נותנים אשראי בלב כבד והופ- אנחנו מתאמנים רשמיים, כדין וכדת.

בהתחלה כל הלו"ז שלנו מתנהל סביב חדר הכושר ואנחנו מגיעים גם לעבודה עם מגבת סביב הצוואר.

לאט לאט, אנחנו מבינים שלחכות בתור למכשיר כושר כדי להתפלש בזיעה של זה שעבד עליו קודם, 


להתאמן על מכשיר שנקרא "גניקולוג" ולשמוע את הבחור המקסים ליד שואל אם "את תמיד פותחת ככה את הרגליים?", להזיע עוד לפני האימון מעצבים על זה שהיינו צריכים לחפש חנייה יותר זמן מהאימון עצמו, להתלבט בין כרוב לגזר כי המכון פשט לך את הרגל ואתה גם מחוייב אליו-זה לא כזה תענוג.

בסוף, אנחנו מוצאים פראייר תמים להעביר אליו את המנוי ויוצאים אל החופשי.
אנחנו מבינים שבספורט, בין אם הוא בפארק הירקון באוויר הפתוח ובין אם במכון של מיוזעים שעולה לך הון- צריך להתמיד, אין מנוס.

רק שבמקרה הראשון זה יותר ריחני, נעים, אישי, עצמאי , נגיש, זמין ומשאיר קצת כסף לבירה של אחרי.

טיפ טיפה- טיפ ספורט יומי לעצלנים:
הפנימו את הכתוב מעל

.

לגבי הביצוע, תשנו על זה קצת ואז תחליטו.

איך נפלנו ללבן

הבהרה: הדברים הנכתבים כאן אינם מקצועיים ואינם מחליפים את דעתו של רופא או תזונאי או פסיכולוג, או אדם שפוי בשום אופן והינם באחריות הקורא בלבד.

כמה פעמים שאלה אותך הטלוויזיה אם את מרגישה נפוחה?
איך זה גרם לך להרגיש?
ובכלל, למה אף אחד לא שואל גברים אם הם מרגישים חוסר נוחות ונפיחות?
להם אין רגשות?
האם לגבר לא מגיע לדלג כדוכיפת צעיר על מדרגות האוניברסיטה אחרי ביקור מוצלח בשירותים?

ובכן, אם להאמין לנשים שמלטפות את בטנן באהבה אל מול המצלמה, אזי שיכולתה של אישה להיות קלילה כאיילה ומפונצ'רת מאוויר, טמונה ב"יוגורט הפלאים", שברגע אכילתו מצייר לך על הבטן חץ מרקד שמורה לארוחת הבוקר את הדרך החוצה.

אם אתם רוצים להיות בריאים כפרי הרבעה ולא לפספס אפילו יום עבודה מענג אחד, אתם צריכים לאכול את "יוגורט החמ"ל", המאגד בתוכו כטריליון פסיק ביליון חיידקים "טובים", החמושים במראה חמדמד וכשרון פנומנלי לבדיקת תיקים בכניסה.

רק נורא חבל שבתהליך חיטוי גביעי היוגורט לפני מילויים- משתמשים באפקט חימום אשר משמיד חצי מהם.
נו טוב, העיקר הכוונה.

אולי תתפלאו גם לגלות, שהיוגורט בטעם "עוגת קרם סוזט מעוטרת בשבבי ליצ'י מקורמלים ובזיק גרגרי קיוי מזמרים" שאכלתם, הכיל רכיבים כמו פחמות אמוניום (שמשמש גם בתעשיית הצבעים והצמר), סודיום פוספט, בי-סולפיט, חומר מגביר חוזק, מייצבים ממקור צמחי כמו פקטין ודבק גרעיני חרוב.
דבק – גרעיני - חרוב. גלגלו את זה על הלשון, ייתכן שתעדיפו לירוק את זה.

בחלק מהמקרים, גם הפירות הביישנים/מאוהבים/מחויטים שיש לכם בפנים, נסחטו משלל ויטמיניהם ונמצאים שם רק לקישוט.

זה אמנם עניין של טעם, אבל לי אישית, יוגורט בלי צבעים, פירות ותוספות הוא פשוט מאכל חמוץ ולא טעים.
מעבר לזה, עם הזמן גם מתחזקת הדעה שעבור יותר ויותר אנשים, מוצרי החלב באשר הם אינם בריאים כלל- אז בשביל מה?

הרי לנו הפתרון. נלך ליוגורטריות הרבות המציפות את תל אביב כמו פצעונים על פני נער מתבגר אחרי חפיסת שוקולד.
זה בסדר, זה לא באמת חלב. זו אבקה תעשיייתית.

טיפ טיפה- טיפ ספורט יומי לעצלנים:

קנו מיטת קומותיים והשתמשו רק במיטה העליונה.

קרחת הנער

הבהרה: הדברים הנכתבים כאן אינם מקצועיים ואינם מחליפים את דעתו של רופא או תזונאי או פסיכולוג, או אדם שפוי בשום אופן והינם באחריות הקורא בלבד.

היום נדבר על נושא כאוב במיוחד.
התקרחות.
למה אכפת לי אתם שואלים?
ובכן, מעבר לזה שאני מעדיפה את הגברים שלי שופעי שיער, גם את זה שעל ראשי כבר אפשר לספור על יד אחת.

השוק מציע לנו שלל תכשירים נגד נשירה והתקרחות, שכל אחד מהם מתיימר להיות זה שעובד במליון אחוז, בטוח, בדוק, סגור, סופי, תשאלו את ג'יימס בראון.
אני אישית ניסיתי מיני סוגים של ויטמינים וכדורים נגד נשירה.
אני יכולה לספר לכם בכנות, שאני עדיין אוספת את שיערי מהכרית מידי בוקר ומנסה ללא תועלת להחזירו למקומו הטבעי.
אצל גברים זה אף גרוע יותר, זה לא סתם נושר, זה נודד דרומה.

ובכל זאת, אם אתם לא בעניין של נקיטת צעדים דראסטיים כגון השתלת שיער, זריקות סטרואידים או צמצום קרקפת- (כן, יש כזה דבר והמשמעות שלו לא מלבבת בעליל, אמנע מתיאורה כאן על מנת להשאיר את הטור שלי שמח ועולץ)- ישנם גם טיפולים טבעיים למיניהם.
בסיסם של כל התכשירים הטבעיים, הוא ויטמיניים החיוניים לשערה, כמובן.

הם מחזקים אותה, מעבים אותה ומעודדים אותה ואת חברותיה בפונפונים ססגוניים.
מה שלא מספרים לכם, זה שהתכשירים יעזרו רק למי שאין נטייה גנטית להתקרחות, למי שבאמת מאמין בזה, למי שיכול להחביא כדורסל בשיער, למי שיכול לעשות ממנו שובך ליונים ולמעשה, למי שלא באמת מקריח.
אם יש כאן יחיד סגולה שניסה תכשיר כלשהו וזה עזר לו, אנא ספר.
או רק סרק בעדינות. בכל זאת, עד שגידלת.

להלן התיאוריה שלי, המוצגת במשל קצר: יש זקנים קובנים מקומטים שיושבים כל היום על ספסל ברחוב עם כוס מוחיטו, סיגר וקחון לתופף עליו, אשר חיים עד....לא מתים, ויש כאלה שירוצו כל יום, יאכלו דייסת קוואקר מדודה וקינואה אורגנית וימותו בוקר אחד מהתקף לב.

אתם יכולים לטעון שהם "יותר שמחים", שמוזיקה היא המזור להכל, שמוחיטו גם, שהכי פשוט זה הכי טוב, שזה גורל, שזה מזל, שזו קונספירציה של מקדונלדס בדרכה להשתלט על העולם, אבל אני לא מדברת על זה.
אני מדברת על גנטיקה, רבותיי וגבירותיי, גנטיקה.
אם אביך לא מקריח, גם דלילה לא תוכל לך.

טיפ טיפה- טיפ הספורט היומי לעצלנים:

תופפו על קחון. מוזיקה היא המזור לכל.

אחד יוגה, חריף והרבה טחינה

הבהרה: הדברים הנכתבים כאן אינם מקצועיים ואינם מחליפים את דעתו של רופא או תזונאי או פסיכולוג, או אדם שפוי בשום אופן והינם באחריות הקורא בלבד.

לפני כמה ימים התקשרה אלי אחותי הצעירה בהתרגשות.
-"יש לי בשבילך נושא לטור!"
-"מה"
-"הלכתי לעשות יוגה בתל אביב, באיזה מקום של פלצנים, אבל זו לא הייתה סתם יוגה.
זה היה בחדר מחומם."
הזדקרו לי האזניים, הפסקתי ללעוס. אני אף פעם לא מפסיקה ללעוס.
-"המזגן היה על איזה 40 מעלות. כמו סאונה.
את הכי היית סובלת, את הכי עגלה" שמחה לאידי בשפתה הקלוקלת.

ראשית, חשוב לי עד מאד להבהיר לפני שממשיכים, שהיא לא צודקת במאה אחוז.
זה קצת פחות ממאה. עד גיל שלוש הייתי הקציצה האהובה על אביגיל המורה לבלט ועד כיתה ד' הייתי בנבחרת ההתעמלות האמנותית של ראשון לציון.
אבל כרמלה, המאמנת הרוסיה הקשוחה שהייתה לי, צדקה.
הבת שלך עצלנית מידי", היא נזפה באימי. "היא רוצה שהכל יבוא לה בקלות."
למעשה, היא ניבאה באופן פלאי את המוטו על פיו אני חיה עד היום: נהנתנות או למות.

ובכן, לענייננו.
-"זה נשמע לי זוועה" אמרתי לה.
-"כן, כולם מזיעים, הכל רטוב...את היית מתה".
-"טוב סתמי".

אחרי השיחה המעשירה הזו, הרהרתי לי קצת.
יכול להיות שזה טוב. יכול להיות שזה מדהים אפילו. אני ממש לא שוללת.
יש לי חברים מאד קרובים שטוענים שזה שינה להם את החיים ואני מאמינה להם.
אפילו שמתי לב לשינוי הקסום שהתחולל בהם.

למרות זאת- וייתכן שתחשבו שאני צינית מידי- בחיי שאין לי סבלנות לחרא הזה.
אם אני ממש צריכה להרגע, יש לי כדורים בתיק.

מעבר לזה, השיחה הזו גרמה לי להרהר בעוד דבר שאיני יכולה להמלט ממנו כבר זמן די ממושך לצערי.
כאב תחת נורא ואיום.
כן, גם עבדכם הנאמנה התנסתה ביוגה.

והמקרה שהיה כך היה:
לפני כחודש, במסגרת יום גיבוש שהתקיים מטעם משרד בטטות-המחשב וישבני-הסביח בו אני עובדת, נלקחנו באכזריות למרכז ספורט והיום נפתח בשיעור יוגה.
לאחר כמה תרגילים פשוטים (ותנוחות מוזרות מאוד, אני חייבת לציין) החלטתי להתעלם באלגנטיות מאזהרותיה של המאמנת כרמלה, שנגלתה אלי בדמות כתם זיעה בחולצת המדריכה.
ביצעתי הנפת רגל יומרנית, אה- לה ימי תהילתי הקצרים והקדומים, כשעוד הייתי זזה.
צליל מבעית ומבשר רעות נשמע בחלל החדר.
כאב גדול, צליעה ואנחות.
לא עזר גם הזרם הכי חזק בג'קוזי.

הכאב טרם עבר, אם אתם שואלים.
אולי כדאי באמת שאנסה את העניין הזה של יוגה בחדר מחומם.
מה כבר יכול להיות, קטן עלי.

שששש...די כרמלה. יהיה בסדר.

טיפ טיפה- טיפ ספורט יומי לעצלנים
תעשו יוגה. אפשר לנמנם על המזרן ובכל זאת לצאת בתחושת סיפוק וחיוניות.