יום שני, 5 באוקטובר 2009

המנה היומית

can - she brings the rain

ריגביקורת

התחושה הזו.
הרגע הקסום הזה, כשהמילים הנכונות גולשות על המלודיה המושלמת ברגע המתאים.
כמו יד ענוגה שחומקת דרך הגרון ולופתת לך את הלב, עד שהוא מחסיר פעימה או שתיים- לפני שהיא מרפה.
ואז אתה חוזר לנשום לאט לאט, אבל עדיין קפוא. נרגש מידי, מצומרר.
חוזר לנשום לאט ובשקט כדי שלא להפריע לצליל השמימי שהופך אותך למשהו אחר לכמה דקות.
נושם לאט ובשקט כי אתה עדיין קצת חנוק מעצמת הרגש.
נושם לאט ובשקט כי אתה פשוט לא צריך יותר מזה.

אני דוחפת את האזניות הקטנות והפשוטות קצת יותר עמוק לאוזניים בכל כמה שניות ובוהה באותה נקודה דרך חלון האוטובוס.
מנסה להתרכז בכל צליל, בכל תו, בכל מילה. מרגישה בתוך הסרט של חיי.
רגע של הארה.
ואז זה מגיע. תמיד זה מגיע. הנקודה הנקייה היחידה על חלון האוטובוס המעופש, מתחילה גם היא להתערפל. לחלוחית מתאספת בין הזווית לתעלה, עד שאני יכולה ממש להרגיש שהשלולית הקטנה שנקוותה באזור העפעף התחתון עולה על גדותיה וגולשת במורד עצם הלחי.

מביך להודות, אבל ליבי נחמץ בתחושת קנאה.
אלה המילים שלי, יוצאות ממשהי אחרת.
מעולם לא שמעתי אדם ששר עם כל כך הרבה רגש.
מניח את קרביו חשופים בפניך, קיתונות של כאב וייסורים מציפים את הכל ומחלחלים לחורים הכי קטנים- אי אפשר להתחמק.
רות חונקת אותך בכל הכאב שלה.
ושלך.
רות היא אותה יד ענוגה ומדממת שלופתת לך את הלב עד קהות ההכרה.
יד, שכל הקשה שלה על קלידי הפסנתר מרעידה את עולמך.
הקול שלה גובל בקו הדק שבין ילדה המתפנקת בחיקך כדי לקבל את מבוקשה,
לבין אישה חזקה וכועסת, מוחה וכואבת, שבוכה את שירתה החוצה בגרון ניחר.
רות היא אמת חסרת עכבות. היא תמימות שהמציאות טפחה על פניה.
רות היא כולה לב.

רות דולורס וייס- i love this blue life of mine
רות דולורס וייס- מכורה שלי (מומלץ לצפות עד הסוף).

האתר הרשמי - http://www.ruthdolores.com/

מירמוריגבי

היום כעסתי על הנהג.
אתה יודע טוב מאוד שהם שם, כי לקחת מהם כסף.
לקחת מהם כסף כדי שיעמדו מזיעים עם 30 שקיות של הסופר.
כדי שיכרעו תחת הנטל של צרור עצום, מרופט ומלא בסמרטוטים מלוכלכים.
כדי שיעמדו כל כך צפוף, שהקונוטציה המתבקשת שתעלה להם לראש תהרוס להם את המשך היום.
כדי שיצטערו שהם הגיעו לכזה גיל מבוגר- הרי הפוסטמה הצעירה שיושבת בניחותא עסוקה מידי בללעוס מסטיק ולשחק בפלאפון מכדי לראות שהם צריכים שהיא תעיף ת'תחת הרדוד שלה מהכסא ותיתן להם לשבת במקום. בעצם, גם אם היא תראה אותם, היא לא באמת תבחין.
אז בחייאת, אתה חייב לתת את הברקסים המטופשים האלה עם כל התקדמות מזערית ברמזור שעדיין אדום..?

אלינוריגבי משרבטת

היא: אתה מכיר את זה שמתנגן לך משהו בראש? כל הזמן. זה לא מפסיק, כמו תקליט שרוט.

הוא: כן. אני מכיר. זה מה שקורה לי איתך.

היא: מה זאת אומרת? אני שרוטה או מתנגנת?

הוא: את בלתי נדלית. במחשבות שלי, את ניגון שחוזר לנצח ולא מרפה.

היא: מקווה שלפחות ניגון מרגש, ניגון סוחף, ניגון מאלף...

הוא: את האמת- ניגון מעייף.

היא: אה. הייתי מתנצלת אם זה היה באשמתי.

הוא: את יודעת שגם הדברים הנדירים ביופיים, מתחילים להימאס אם הם חוזרים על עצמם.

היא: אני יודעת. בגלל זה הפסקנו להיות ביחד.
ומה עם אהבה?

הוא: מה איתה?

היא: היא לא חוזרת על עצמה?

הוא: תמיד. ולעולם לא. אני יודע שאת מבינה.

היא: אני מבינה. אהבה זה עכשיו, אבל גם מה שאף פעם לא קרה.
אתה לא מאמין בה, ובכל זאת לא מפסיק לחכות לה.
אהבה נמצאת בכל מקום, אבל לא שייכת לאף אחד.
אהבה חיה בלב כולם, אבל כולם עדיין שואלים- מה זאת אהבה?
אהבה היא הדבר הכי מוחשי- שלעולם לא נוכל לראות או לגעת בו.

הוא: ידעתי שאת מבינה. ובכל זאת שכחת משהו. האם אהבה היא המציאות? האם היא שקר או אמת? אשליה או מחלה? במה היא תלויה ועל מה? היא פשוט מרחפת באוויר, או שזה עניין של החלטה...?

היא: אתה יודע שאין לכל זה תשובה. אהבה היא כל התשובות האפשריות בו זמנית.
היא רב מימדית, אינסופית וחסרת כל היגיון. כמו מוסיקה.

הוא: את רוצה להתחיל לדבר על מוסיקה?

היא: אתה יודע שאני תמיד מוכנה לדבר על מוזיקה. במיוחד איתך. ובמיוחד עכשיו, כשיש לנו את כל הזמן שבעולם.

הוא: ואת כל העולם בכלל. תמיד ידעתי שמתישהו נחזור להיות ביחד.

גם אם זה אחרי הכל.

באינסוף.


**********

עד כמה שאני שונאת את החורף ומפחדת מהקור,
פתאום התרגשתי לקראת בוא הגשם הזה.
נהניתי מתהליך הגעתו, לא אוכל להתאכזב.
הבנתי אפילו איך ייתכן שאני מרגישה קצת שמחה שהחורף מגיע.
הקיץ הזה, ברובו, היה סדום ועמורה.
החורף ימתן את התשוקות המכלות.
התגעגעתי לחוסר חשיפה.
לאלמוניות החורפית.
לברנש האפור בעל היד הרמה.
האמפרי בוגארט שכזה.
צ'ארמר אמיתי.
זקן השבט.
אל קדום זועם.
לא הנערה קלת הדעת שהינה הקיץ.
חייכנית וזוהרת כמו השמש.
קלילה ושובבה כמו בריזה.
נקמנית ואכזרית כמו שמש.
החורף הזה ימחק כל שכתבתי בחול.
יהיה לי דף חדש.