השמן והחזה

הבהרה: הדברים הנכתבים כאן אינם מקצועיים ואינם מחליפים את דעתו של רופא או תזונאי או פסיכולוג, או אדם שפוי בשום אופן והינם באחריות הקורא בלבד.

עזבו אתכם מלטגן.

בעצם עזבו אתכם גם מלבשל, לאדות ולאפות.

השריה- זה הדבר הבא.

מה שטוב לאלאניס מוריסט, בארי ווייט, טום יורק, פיונה אפל, שינייד אוקונור, נטלי פורטמן, וודי הארלסון, דריל האנה, קייטי הולמס ואפילו ללאונרדו דה וינצ'י- חייב להיות טוב גם לי.

אני מדברת על טבעונות.

יש כל מיני רמות של טבעונות-  החל מ- "מממ...אני בטח אהיה רעבה עוד שבוע, כדאי שאשים את האורז להשריה בקערת מים ואצא ללקט עשבים ודומדמניות ארסיות מצויות" וכלה ב- "עוף זו ציפור ופרה זו חיה".

אם נכנס להגדרות, טבעונות היא הרחבה של צמחונות. כלומר, לא נמנעים רק מאכילת בשר, אלא מאכילת כל מזון מן החי: חלב, ביצים, דגים ולעיתים אפילו דבש.

יש טבעונים מטעמי אידאולוגיה ומצפון שאף יחמירו וימנעו משימוש במוצרים העשויים עור או צמר, יש טבעונים מטעמי דת ואקולוגיה ויש מטעמי בריאות- ואלה מקפידים להמנע גם ממזון לא אורגני, קמח לבן, סוכר מזוקק ולמעשה מכל מזון מעובד.

אז מה בעצם הם כן אוכלים...? אם הם אוכלים...?

אני אישית, לא יכולה לדמיין את עצמי ללא התשוקה ההרסנית שיש לי לנתח עסיסי של בשר מדמם עם קורט פלפל שחור גס מדי פעם, לאיזה דניס בחמאה, שום ורוזמרין מעוטר שקדים קלופים קלויים או אפילו סושי עם ספייסי טונה, טמגו ועירית קצוצה, ארוחת בוקר מפנקת עם ביצי עין הנמסות על מצע לחם עם גבינת שמנת מעודנת, סלט חזה עוף באגסים ופלפלים פיקנטיים חרוכים מתובלים בשמן זית ורוקפור מיושנת, ולקינוח תביא לי עלי קרמל ממולאים מסקרפונה ברוטב ערק-אשכוליות דבשי מעוטר פיסטוקים מסוכרים ושבבי תאנים בשלות סמוקות. אה, ודיאט קולה, רשמת?

                         אין צורך להחזיר, ככה זה בדיוק המידה שאני אוהבת, תודה

ובכן, יש למצוא את עמק השווה. הוא מאוד מאוד עמוק מפסגת ערימת האוכל אותה כבשתי כרגע, אך עם זאת אני יכולה למצוא גם משהו מאוד קסום וכובש בהסתפקות במועט.

לא יעזור כלום, כמה שהזבל הזה טעים- אנשים שלא מאביסים עצמם במזון, אוכלים אותו בסיסי ופשוט, מסודר ומאוזן- חיים יותר זמן, יותר אנרגטיים ושמחים ויותר בריאים בכל המובנים. מוכח מליון פעם.

אבל טעים לאללה הזבל הזה.

עצה שלי, נסו לא להתפוצץ כשאתם אוכלים. זה קשה, אבל נסו לאכול לאט ולהרגיש מתי באה תחושת השובע, כי המנייאקית לוקחת ת'זמן.

גוונו במזון שלכם, אך אכלו קצת מכל דבר- ואני לא מתכוונת לצ'יפס קטן, קולה קטן והמבורגר קטן במקדונלס.

טיפ טיפה- טיפ ספורט יומי לעצלנים

צאו ללקט דומדמניות ארסיות מצויות ביער הקרוב לביתכם.

פחד ולחות בתל אביב

הבהרה: הדברים הנכתבים כאן אינם מקצועיים ואינם מחליפים את דעתו של רופא או תזונאי או פסיכולוג, או אדם שפוי בשום אופן והינם באחריות הקורא בלבד.

אני כבר חצי שעה במזגן ואני עדיין מזיעה.

הגוף שלי בטראומה ואני 100% אחוזת לחות (ותודה לבלוג דורבנות על הביטוי הגאוני).

אתם יכולים לומר לי שזו בעיה שלי שאני הולכת חצי שעה ברגל בבוקר לעבודה, אבל מה רע בלרצות לבזבז קצת קלוריות ולחסוך באוטובוסים?

אז אני מגיעה למשרד רטובה, מנסה להראות כאילו הרגע יצאתי ממקלחת בוקר מרעננת ונקישת עקבי הנעליים זה בזה שיגרה אותי היישר למשרד- ללא מגע של החוץ.

לפחות אין לי עיגולי זיעה. אני עיגול הזיעה בכבודו ובעצמו.

העניין הוא, שההליכה למשרד מלווה בדרך כלל בבן זוגי, והוא לא- אני חוזרת- לא מזיע.

אחרי שניסיתי לעודד את עצמי ב "הוא בטח מקנא בי כל פעם כשיש קצת רוח" והצחקתי את עצמי עוד לפני סוף המשפט- התחלתי לחשוב על מיני פעולות שניתן לנקוט, חלקו קיצוניות וחלקן פחות.

אני תמיד מתחילה בקיצוניות: ליידי ספיד סטיק.
אבל אז אני ישר מתחרטת. אני לא צריכה את הבלגן הזה, אני חושבת לעצמי, אני עדיין לא אינדיאנה ג'ונס, עם השוט והקפיצה מהרכבות ומערות ואיזה קאובוי שמריח לי את בית השחי 
בסוף הפרסומת.
לא. זה קיצוני מידי. 

אני מורידה הילוך וחושבת על ניתוח להסרת בלוטות הזיעה.

מתוך אתר של מרכז קוסמטי וניתוחים פלסטיים: "דרך שני חתכים קטנטנים סמוכים לבתי השחי מוחדרים מכשירי הניתוח ומבוצעת שאיבת וגירוד בלוטות הזיעה...  יש להימנע מפעילות גופנית במשך מספר שבועות...תופעות הלוואי והסיבוכים כוללים שטפי דם באיזור הניתוח, זיהום מקומי, תתכן פגיעה בעור שעם ריפוייה תתכן יצירת צלקות קטנות, תתכן תחושת נימול וירידה מסוימת בתחושה בעור של בתי השחי, שינויים פיגמנטרים באזור הניתוח, ופגיעה בשיעור של בתי השחי."

זה נשמע לי בסדר גמור.

אני כמעט מוכנה ללכת על זה ואז אני נזכרת שאריק סיני גם עשה כזה ניתוח.

זה מוציא לי את החשק.

יש כל מיני משחות ודאודרנטים מיוחדים שמונעים הזעה, אולי מהם תצמח הישועה.

כיתתי רגליי לבית המרקחת הקרוב לביתי, נכנסתי פנימה, טיפות הזיעה שלי הפכו לנטיפי קרח שבישרו על בואה של דלקת ריאות, אספתי את שלל התכשירים שהליצן, סליחה, הקוסמטיקאית המליצה עליהם, נשכתי שפה בקופה, נטלתי את השקית שלי ונפלתי החוצה אל תוך גל חום לח וכבד. אז ככה מרגיש ענן.
הנהגים הדליקו אורות ערפל והמשכתי בדרכי. כשהגעתי הבייתה, פרשתי את השלל, קראתי קצת אותיות קטנות, גיגלתי קצת וגיליתי מספר דברים שהליצן לא סיפר לי עליהם:

למנוע מהגוף את פעולת ההזעה הטבעית של הגוף - זה לא בריא! מפתיע.

המשחות והדאודורנטים שמונעים את ההזעה, מכילים אלומיניום, שהינו חומר מסרטן.

כמה שיותר אלומיניום- ככה פחות מזיעים.

אם כבר, יש לי פתרון יותר זול- לכו לאתר בנייה ותמרחו קצת זפת בבית השחי. זה יסגור לכם את הפינה. 
תרתי משמע.

דאודורנט אבן מינרלית- זוהי אבן, ממש כמו שאבן נראית. מרטיבים אותה, מורחים, מחכים שיתייבש והופ!
לא מזיעים עד סוף היום. יש הטוענים שאחרי שבוע- שבועיים שהגוף מתרגל לפעולה של האבן, זה עובד יופי.
אז ניסיתי, הסרחתי כמו שאקיל אוניל ביום מוצלח.
ולא, אני לא אמשיך להוות מפגע בריאותי במשך שבועיים עד שהגוף שלי "יתרגל".

חוץ מזה, שגם האבן מכילה אלומיניום.

בסופו של יום, החלטתי להשאר עם הדאודורנטים הרגילים ולהקפיד שדווקא אין אלומיניום בינות לרכיבים המוזרים עם השמות הארוכים.

דומני שהפתרון האידאלי עבורי הוא לקחת את בן הזוג הלא מזיע שלי ולעבור למושב.

טיפ טיפה- טיפ ספורט יומי לעצלנים

סעו לתל אביב.

חפשו חנייה.

צאו לשחייה באוויר.

זה אמור להספיק לאיזה חודש כל הסיפור הזה.

מכתב התאבדות וירטואלית

כבר הרבה זמן שאני קמה בבוקר, כל בוקר, ועושה בדיוק את אותם הדברים.

פותחת עיניים, מגששת למשקפיים, מגרדת את עצמי מהמיטה, מדליקה את המחשב, משפשפת עיניים עד שהוא עולה, פותחת דפדפן, נכנסת לפייבוריטס ומשם לפייסבוק, בודקת את המספרים האדומים: כמה נוטיפיקיישנס, כמה הודעות, כמה הצעות חברות חדשות.

עושה הפסקה לצחצח שיניים ולהפעיל קומקום וחוזרת. עכשיו טוויטר: כמה מנצ'נס, מי מינצ'ן אותי, מה קרה בלילה, מענה מהיר לפניות דחופות, בשאר אני אטפל אח"כ.

שמה את שיר הבוקר הקבוע שלי ביוטיוב, מחזירה למסך את החלון של הפייסבוק, קמה להכין את הקפה, שותה אותו תוך כדי התלבשות, מציצה מידי פעם לכיוון המסך- אולי יש עדכון חדש, נוטיפיקציה נוספת, סימן אדום כלשהו.

מסיימת להתארגן, מכבה את המחשב- לא לפני שעשיתי סבב נוסף בכל החלונות, אולי התחדש משהו- ויוצאת לעבודה.

באוטובוס, האזניות של הנגן באזניים, מידי פעם אני שולפת את הפלאפון ונכנסת לפייסבוק, מעלה עדכון על השמן המיוזע שהחליט לשבת דווקא לידי, עושה קצת לייקים, מגיבה לתגובות על הפוסט של השמן שהעליתי, מגיעה לעבודה.

בעבודה אני דבר ראשון מדליקה את המחשב והולכת להכין עוד קפה, בינתיים, עד שיעלה.

אני חוזרת פותחת את הפייסבוק, המייל, הטוויטר והבלוג שלי- אולי יש שם תגובה חדשה, או עוד לייק.

אני קוראת מיילים- את האישיים ואת אלה של העבודה.

מחזירה תשובות לכולם

הם עונים לי

אני עונה חזרה

אני נכנסת לפייסבוק

מעלה עדכונים ללקוחות

מגיבה למגיבים

מעלה עוד עדכון בפרופיל האישי על כמה שאני עייפה בעבודה

מגיבים לי + לייקים

יש לי עוד מיילים מהעבודה ומיילים אישיים

מגיבה

לייקים

חוזרים אלי

אני עונה

כותבת פוסט חדש בבלוג ומפרסמת בפייסבוק עם סטטוס משעשע + מפתה

עד סוף היום אני מרפרשת את הבלוג לראות כמה נכנסו/ הגיבו/לייקקו.

אני הולכת הביתה.

עולה לאוטובוס, אזניות, קצת פייסבוק בפלאפון.

מגיעה הבייתה, מדליקה את המחשב.

עד שהוא עולה אני פותחת את המקרר, בוהה, סוגרת.

אין כלום בפייסבוק, חוזרת למקרר, חוטפת משהו קטן ואוכלת אותו מול המחשב.

אין שם כלום, אני בוהה. ואוכלת.

ואז, אני הולכת לישון.

זה מה שאני עושה כל יום.

למה?

בזמן האחרון, אף אחד אפילו לא טורח להגיב לי יותר, כמעט ואין לייקים.

אני מבינה לפתע שתחושת הריקנות העצומה שלי והדכדוך נובעים מחוסר תשומת לב אינטרנטית מספקת.

אני מבינה לפתע, שהחיים שלי לא אמיתיים.

שנמאס לי לחיות בינות לפיקסלים.

אני נפרדת מכולכם. מהמיילים, מהמגיבים, מהעייפיםםםםם והרעביםםםםם בסטטוסים, מהמלייקקים הכפייתיים, מציפי ההום פייג'ים למיניהם, כל המתחרים ואנסי הלייקים המנסים לזכות במתנות וירטואליות- נמאס לי.

אני הולכת ואני לא רוצה שתלוו אותי הלאה.

אני לוקחת איתי ספר.

עוזי גיטרמירז פיינרמן

ההיכרות הראשונה שלי עם עוזי פיינרמן הייתה בהופעה של האחים רמירז בלבונטין 7 בקיץ שעבר.

שלושה בסיסי אם של כשרון צרוף פנטסטי שיוצרים יחד כל כך הרבה גרוב משובח בנגיעות של כל כך הרבה סגנונות.

אהבה משמיעה ראשונה, ומאז אנחנו ביחד.

 מאז ועד להופעה המדוברת של עוזי באוזן בר, כבר הרחיק שִמֲעָם של הרמירזים במרחבי הפייסבוק ובבלוגיאדה המוזיקלית, ועל מעלליהם- ביחד ולחוד- סופר ועודכן רבות.

באתי, כאמור, מוכנה ונרגשת לקראת ההופעה שהייתה כולה בסימן אלבום הבכורה שלו, הממשמש ובא עלינו לטובה.

ההופעה נפתחה בקטע אינסטרומנטלי של כעשר דקות.

עשר דקות של עונג רוקנרולי- גרובי טהור, עם בייס-ליין מרטיט (שהיה אפשר להגביר לטעמי), גיטרה- עוזי כמו שרק הוא יכול ומתופף שלא השאיר אף אחד אדיש.

וזה הרגע לשתף אתכם בעומדים (יחפים, יש לציין) על הבמה:

שחם אוחנה, בסיסט ויוצר מוכשר שעבד עם אמנים אינספור ומוערך מאוד בתעשיית המוזיקה.

טל תמרי, המתופף הגרובי המוכר לכם מהרכב הפ'אנק פאנקנשטיין,

ועוזי פיינרמן- גיטריסט על (בום פם, האחים רמירז ועוד).

                                             (צילום: נדב הופמן)

השיר השני, שמיד צלצל לי מוכר, היה girl don't lie שמבוצע גם על ידי האחים רמירז.

קל, קל מאוד להתמכר לקול של עוזי. יש בו עומק מרגיע וחספוס מתקתק שגורם לך לרצות ללכת עם זה לישון.

ולצחצח עם זה שיניים בבוקר וללכת עם זה לעבודה ולשמוע את זה בעבודה וגם בארוחת הערב. הבנתם את הנקודה.

החל מהרגע הזה, הבירות כבר החלו לקיים את ייעודם הנצחי והצטרפתי באופן מלא אל ההוויה הכוללת ואווירת "רקוד כאילו אין מי שרואה" המופלאה ששכנה במקום.

לי, באופן אישי, יש חולשה אטומית לסאונד שהפיקו עוזי וחבריו להרכב.

סאונד וודסטוק, אני קוראת לזה. חמים ופריך, מעט נוסטלגי ועדיין- יכול לחדש.

כמו בוודסטוק, גם במוזיקה של עוזי יש עירוב של המון סגנונות: פולק, קאנטרי, לעיתים פסיכאדלי, בלוז, נגיעות ג'אז - רוקנרול צבעוני במיטבו.

יפה הגדיר גיורא שפיגלר, הבעלים של הבר ממנו הצלחתי לדלות כמה משפטים (וצ'ייסרים): "אלטרנטיב- היפי עם טוויסט, רוק עם המון מסורת אבל לא מסורתי, פאנקי, גרובי, פולקי...אי אפשר להפסיק לנענע את התחת..." הוא גם הוסיף שהאווירה מדליקה, שמוסיף מאוד לדעתו שהמקום קטן ואינטימי ושבסאונד ובאקוסטיקה הושקעו משאבים רבים ומרגישים את זה.

התחת המנענע שלי נאלץ להסכים.

ההופעה הייתה ארוכה ומספקת (כשעה וחצי), בוצעו 17 קטעים מרקידי ישבנים ומשמחי לבב כולל ההדרן והשיאים של הערב היו ללא ספק:

 סולואי גיטרה-עוזי משובחים, הכימיה המגניבה בין עוזי לשחם הבסיסט שגם ליווה בשירה, קאבר מעולה ל-I want some more  של the black keys ,

She's so young - הסינגל הראשון מהאלבום שכבר הפך ללהיט ברדיו,

סולו תופים מטריף של טל תמרי בהדרן ובעיקר- הסאונד-וודסטוק הזה שאני כל כך אוהבת.

                        (צילום: נדב הופמן)

סגנון מוזיקאלי: רוק, פולק, קאנטרי, בלוז
ביצוע: מדויק ומענג לאזניים, גרובי וכייפי לעיניים.
אווירה: מסיבת ריקודים פרועה באסם.
מיקום: אוזן בר, קינג ג'ורג' 48
איחור: של שעה- לא כ"כ מגניב באמצע שבוע.
יחס תמורה למחיר: 40 שקלים- שווה כל אגורה.

שעירה פעורה

"תגידי, למה את הולכת כמו בבון?", שאלתי חברה שהתקדמה אל עבר נקודת המפגש בה קבענו- לה לקח קצת זמן לדדות, לי היה זמן לנעוץ בה מבטים.
"אה, זה. שחי ומפשעות. הסרת שיער בלייזר. שורף."
אוקיי, זה מסביר את הריווח המוגזם בין הרגליים בהליכה והמרחק הלא טבעי בין הידיים לגוף.
"אז איך זה?" שאלתי בשעירותי, "את מרגישה נטורל?"
"אני מרגישה כאב. ואם כבר מישהי כאן בנטורל או בבון, זו את".
"כן, זה נכון" מלמלתי תוך כדי שאני ממוללת את שפמי ללא משים.

 יפה לה שפם (פרידה קאלו, ציירת מקסיקנית ומודל לחיקוי).

מהמפגש הזה חזרתי מעט מוטרדת. אולי כדאי גם לי להיות חלקה לנצח, זוהרת, בוהקת, משומנת בג'ונסון& ג'ונסון, בלונדינית ועם ציצי שמתמזג לי עם הגרון?
אולי זה הנטורל האמיתי??
שוב מוללתי את שפמי בעצבנות.
למה לעזאזל אני ממוללת את שפמי? למה יש לי שפם שאפשר למולל?!
גמלה החלטה נועזת בליבי ולאחר שעתיים של סבל עילאי, ייסורים קשים, בכי וקללות- הייתי חלקה למשעי וקלה בכמה קילוגרמים.
זו הרגשה טובה אלינור- דירבנתי את עצמי- את יכולה לחיות ככה.
מיהרתי אל המחשב (הגעתי אליו ממש בזריזות שכן הוסרו השערות שהיו עלולות ליצור חיכוך עם האוויר- מה שהיה מאט אותי) והתחלתי לחפש את המכון האולטימטיבי להסרת השיער המיותר לצמיתות.
באתרי המכון בהם שוטטתי נתקלתי במשפטים כמו:
" הוא מביט במראה ורוצה שינוי. הגבר החדש - רואים אותו בסרטים, בפרסומות בטלוויזיה וגם כאן אצלנו בשכונה", לפעמים אני שמחה שאני חצי עיוורת.

"אצלנו מקבלים הלקוחות שירות ברמה של בית- חולים מודרני".
מזל, לרגע חשבתי שהם מסירים שיער באמצעות חייט הודי.
 
משיחות עם חברות התברר ש:
- מאחר ושילמת מראש, לא אכפת להם שאת התור לטיפול הבא קבעו לך לתאריך שבו השערות גם ככה יעלמו בינות לקמטים.

- חוזר על עצמו מצב שבו אחיות או מגלחות (כן, יש מקצוע כזה), מנצלות את המצב כדי לשמח את הנטייה המינית שלהם. (באמת! לא צוחקת!)

- יש סיכוי להשאר עם כוויות שיגרמו לך ללכת כמו בבון.

- רצוי לא להסיר שיער בכלל בין הטיפולים- שובו של הבבון.

לסיכום-
יש לקחת בחשבון ששינויים הורמונליים, מחזורי צמיחת השיער ואפילו החום שמפיץ מכשיר הלייזר- הם אלמנטים שמעודדים ומגרים את השערה לצמוח שוב.
אז לפני שעושים את הצעד הראשון לקראת "ספורט אילוסטרייטד" או לפחות לקראת חצי מודעה לצד שלומי סרנגה במקומון- יש לבדוק בקפידה את כל הפרטים.

טיפ טיפה - טיפ ספורט יומי לעצלנים:
עשו מנוי ל"ספורט אילוסטרייטד".

תחתוני סבתא סוררים

אני עומדת בתחתוני סבתא רפויים מול הארון.

הבהייה במדפים העמוסים לא תורמת לי כלום, אבל אני ממשיכה להתנדנד מרגל לרגל בתסכול ולהיישיר מבט פנימה. זו מלחמה ואני לא מתכוונת להיות הראשונה שתסיט את המבט.

תכף יצוץ כאן הבגד הנכון, אני מרגישה את זה.

זה הריטואל במצבים האלה, מצבים שבהם אני צריכה לדפוק הופעה.

מסיבת בריכה ב- 200,000 שקל לא הולכת ברגל, זה עניין רציני,

והעניין הרציני הזה קורה ממש עכשיו, אז כדאי שהארון הארור הזה יתחיל לזמר.

אגלי זיעה דקיקים מתחילים לנצנץ לי על המצח, אני לא מרפה ודוחפת את המשקפיים במעלה האף.

"תוותרי", אני שומעת מכיוון הפיג'מות, "זה חסר תקווה. סבתא נשארת סבתא".

אני חושבת חזק על מוזיקה משובחת, שמש חמימה , בריזה מלטפת, קוביות בבטן, מי בריכה צוננים מקושטים בסקס אפיל, אנרגיה מטורפת ואייס T בטעם תפוח עם וודקה שסוגר לי סופית את העניין עם הארון- אני לעולם לא אוותר!

הסבלנות השתלמה. עברו עוד מספר דקות של מאבקי כוחות מיוזעים ומהפינה התחתונה השמאלית ביצבץ לו לאט והגיח אל האוויר משהו קטנטן וצבעוני כמו פרפר טרופי בשדה נרקיסים ביום אביב.

שלחתי יד זריזה ושלפתי סט נהדר של בגד-ים חוטיני ססגוני וזעיר שהגיע יחד עם שמלונת שקופה ואוורירית בצבעי מים תכולים בזריחה. איך שכחתי מקיומו של הסט הזה?!?!?

לא חשוב, העיקר שניצחתי.

בחדווה רבה, החלתי במלאכת ההידחקות אל תוך בגד הים, שמאיזושהי סיבה לא ברורה הלך ונהיה יותר ויותר קטן.

"זה לא הגיוני" מלמלתי לעצמי בכעס, בגד הים המשיך להתכווץ, הקושי גדל, הכעס הצטבר, הפחד השתלט.

אני תוהה אם זו אני שגדלה בקצב מטורף או זה הוא שהולך וקטן. הדבר היחיד שחסר לי עכשיו זה לראות ארנב באפודה מחויטת ממלמל לשעון הכיס שלו.

בעודי ממשיכה להזיע את עצמי אל תוך הפריט המיניאטורי, אני מתעוררת בבהלה.

אני מנגבת מהמצח את הזיעה הקרה וממששת בחרדה את תחתוני הסבתא שלי. הם שם.

אני נושמת לרווחה.

שלא תעזו לעשות לי את זה שוב, אני מאיימת עליהן בהומור, הרי הן לא באמת יכולות לשמוע אותי.

נכון?

מכון קושי

הבהרה: הדברים הנכתבים כאן אינם מקצועיים ואינם מחליפים את דעתו של רופא או תזונאי או פסיכולוג, או אדם 

שפוי בשום אופן והינם באחריות הקורא בלבד.

אתם לא יכולים לראות אותי, אך אני מחככת את ידיי בזדוניות מול המסך. סוף סוף, הזדמנות להשתלח בחדרי הכושר.

אם הספקתם להכיר אותי קצת, כבר הבנתם שאני עגלה עצלה ולא עזר גם הביקור אצל הנמלה.

משפטו המפורסם של וודי אלן: "כשאני מרגיש שבא לי לעשות ספורט, אני נכנס למיטה ומחכה שזה יעבור"- הוא סוג של מוטו אצלי.

עם זאת, אני לא שוללת אותו מכל וכל.

עם ההרגשה הנפלאה שמציפה אותנו אחרי הספורט, אין שום סיכוי להתווכח. לכולנו זה קרה:

החבר או החברה אילצו אותנו להצטרף להליכה מזורזת עד אין סוף או למשחק כדורסל עם מעודדות, לאו דווקא בסדר הזה, ואחרי שכנועים רבים, הסכמנו.
בסוף תהליך ההזעה המייגע כבר הרגשנו על גג העולם, התחשק לנו לאכול רק סלט טרי שזה עתה ירקותיו נקצרו

 ללא מגע יד אדם ונשבענו אמונים לפרטנר שמעכשיו, אנחנו עושים את זה קבוע. באמת.

וזהו. שם זה נגמר.
מה, הפעם האינטנסיבית ההיא הספיקה למלא זמן.

הפרטנר מתייאש וממשיך בשלו בלעדינו. הזמן עובר ואנחנו נפעמים מיכולת ההתמדה שלו. בד בבד , מתחילות לעבוד גם נקיפות המצפון.

אנחנו מחליטים לעשות צעד אמיץ ולהירשם לחדר כושר. "אם נשלם על זה, נהיה חייבים ללכת", זה מה שאנחנו אוהבים להגיד לעצמנו כדי לתרץ את הדיסוננס שלנו, שסרוח על כורסא עם בירה על הכרס, סדרת שלטים וקונסולת משחק בהישג יד. מה אכפת לו באמת. 

אז אנחנו עושים ברור אינטרנטי, מזדעזעים מהמחיר, רואים כמה תמונות, אולי אפילו קופצים לראות, נותנים אשראי בלב כבד והופ- אנחנו מתאמנים רשמיים, כדין וכדת.

בהתחלה כל הלו"ז שלנו מתנהל סביב חדר הכושר ואנחנו מגיעים גם לעבודה עם מגבת סביב הצוואר.

לאט לאט, אנחנו מבינים שלחכות בתור למכשיר כושר כדי להתפלש בזיעה של זה שעבד עליו קודם, 


להתאמן על מכשיר שנקרא "גניקולוג" ולשמוע את הבחור המקסים ליד שואל אם "את תמיד פותחת ככה את הרגליים?", להזיע עוד לפני האימון מעצבים על זה שהיינו צריכים לחפש חנייה יותר זמן מהאימון עצמו, להתלבט בין כרוב לגזר כי המכון פשט לך את הרגל ואתה גם מחוייב אליו-זה לא כזה תענוג.

בסוף, אנחנו מוצאים פראייר תמים להעביר אליו את המנוי ויוצאים אל החופשי.
אנחנו מבינים שבספורט, בין אם הוא בפארק הירקון באוויר הפתוח ובין אם במכון של מיוזעים שעולה לך הון- צריך להתמיד, אין מנוס.

רק שבמקרה הראשון זה יותר ריחני, נעים, אישי, עצמאי , נגיש, זמין ומשאיר קצת כסף לבירה של אחרי.

טיפ טיפה- טיפ ספורט יומי לעצלנים:
הפנימו את הכתוב מעל

.

לגבי הביצוע, תשנו על זה קצת ואז תחליטו.