התחושה הזו.
הרגע הקסום הזה, כשהמילים הנכונות גולשות על המלודיה המושלמת ברגע המתאים.
כמו יד ענוגה שחומקת דרך הגרון ולופתת לך את הלב, עד שהוא מחסיר פעימה או שתיים- לפני שהיא מרפה.
ואז אתה חוזר לנשום לאט לאט, אבל עדיין קפוא. נרגש מידי, מצומרר.
חוזר לנשום לאט ובשקט כדי שלא להפריע לצליל השמימי שהופך אותך למשהו אחר לכמה דקות.
נושם לאט ובשקט כי אתה עדיין קצת חנוק מעצמת הרגש.
נושם לאט ובשקט כי אתה פשוט לא צריך יותר מזה.
אני דוחפת את האזניות הקטנות והפשוטות קצת יותר עמוק לאוזניים בכל כמה שניות ובוהה באותה נקודה דרך חלון האוטובוס.
מנסה להתרכז בכל צליל, בכל תו, בכל מילה. מרגישה בתוך הסרט של חיי.
רגע של הארה.
ואז זה מגיע. תמיד זה מגיע. הנקודה הנקייה היחידה על חלון האוטובוס המעופש, מתחילה גם היא להתערפל. לחלוחית מתאספת בין הזווית לתעלה, עד שאני יכולה ממש להרגיש שהשלולית הקטנה שנקוותה באזור העפעף התחתון עולה על גדותיה וגולשת במורד עצם הלחי.
מביך להודות, אבל ליבי נחמץ בתחושת קנאה.
אלה המילים שלי, יוצאות ממשהי אחרת.
מעולם לא שמעתי אדם ששר עם כל כך הרבה רגש.
מניח את קרביו חשופים בפניך, קיתונות של כאב וייסורים מציפים את הכל ומחלחלים לחורים הכי קטנים- אי אפשר להתחמק.
רות חונקת אותך בכל הכאב שלה.
ושלך.
רות היא אותה יד ענוגה ומדממת שלופתת לך את הלב עד קהות ההכרה.
יד, שכל הקשה שלה על קלידי הפסנתר מרעידה את עולמך.
הקול שלה גובל בקו הדק שבין ילדה המתפנקת בחיקך כדי לקבל את מבוקשה,
לבין אישה חזקה וכועסת, מוחה וכואבת, שבוכה את שירתה החוצה בגרון ניחר.
רות היא אמת חסרת עכבות. היא תמימות שהמציאות טפחה על פניה.
רות היא כולה לב.
רות דולורס וייס- i love this blue life of mine
כמו יד ענוגה שחומקת דרך הגרון ולופתת לך את הלב, עד שהוא מחסיר פעימה או שתיים- לפני שהיא מרפה.
ואז אתה חוזר לנשום לאט לאט, אבל עדיין קפוא. נרגש מידי, מצומרר.
חוזר לנשום לאט ובשקט כדי שלא להפריע לצליל השמימי שהופך אותך למשהו אחר לכמה דקות.
נושם לאט ובשקט כי אתה עדיין קצת חנוק מעצמת הרגש.
נושם לאט ובשקט כי אתה פשוט לא צריך יותר מזה.
אני דוחפת את האזניות הקטנות והפשוטות קצת יותר עמוק לאוזניים בכל כמה שניות ובוהה באותה נקודה דרך חלון האוטובוס.
מנסה להתרכז בכל צליל, בכל תו, בכל מילה. מרגישה בתוך הסרט של חיי.
רגע של הארה.
ואז זה מגיע. תמיד זה מגיע. הנקודה הנקייה היחידה על חלון האוטובוס המעופש, מתחילה גם היא להתערפל. לחלוחית מתאספת בין הזווית לתעלה, עד שאני יכולה ממש להרגיש שהשלולית הקטנה שנקוותה באזור העפעף התחתון עולה על גדותיה וגולשת במורד עצם הלחי.
מביך להודות, אבל ליבי נחמץ בתחושת קנאה.
אלה המילים שלי, יוצאות ממשהי אחרת.
מעולם לא שמעתי אדם ששר עם כל כך הרבה רגש.
מניח את קרביו חשופים בפניך, קיתונות של כאב וייסורים מציפים את הכל ומחלחלים לחורים הכי קטנים- אי אפשר להתחמק.
רות חונקת אותך בכל הכאב שלה.
ושלך.
רות היא אותה יד ענוגה ומדממת שלופתת לך את הלב עד קהות ההכרה.
יד, שכל הקשה שלה על קלידי הפסנתר מרעידה את עולמך.
הקול שלה גובל בקו הדק שבין ילדה המתפנקת בחיקך כדי לקבל את מבוקשה,
לבין אישה חזקה וכועסת, מוחה וכואבת, שבוכה את שירתה החוצה בגרון ניחר.
רות היא אמת חסרת עכבות. היא תמימות שהמציאות טפחה על פניה.
רות היא כולה לב.
רות דולורס וייס- i love this blue life of mine
רות דולורס וייס- מכורה שלי (מומלץ לצפות עד הסוף).
האתר הרשמי - http://www.ruthdolores.com/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה