אלינוריגבי משרבטת

היא: אתה מכיר את זה שמתנגן לך משהו בראש? כל הזמן. זה לא מפסיק, כמו תקליט שרוט.

הוא: כן. אני מכיר. זה מה שקורה לי איתך.

היא: מה זאת אומרת? אני שרוטה או מתנגנת?

הוא: את בלתי נדלית. במחשבות שלי, את ניגון שחוזר לנצח ולא מרפה.

היא: מקווה שלפחות ניגון מרגש, ניגון סוחף, ניגון מאלף...

הוא: את האמת- ניגון מעייף.

היא: אה. הייתי מתנצלת אם זה היה באשמתי.

הוא: את יודעת שגם הדברים הנדירים ביופיים, מתחילים להימאס אם הם חוזרים על עצמם.

היא: אני יודעת. בגלל זה הפסקנו להיות ביחד.
ומה עם אהבה?

הוא: מה איתה?

היא: היא לא חוזרת על עצמה?

הוא: תמיד. ולעולם לא. אני יודע שאת מבינה.

היא: אני מבינה. אהבה זה עכשיו, אבל גם מה שאף פעם לא קרה.
אתה לא מאמין בה, ובכל זאת לא מפסיק לחכות לה.
אהבה נמצאת בכל מקום, אבל לא שייכת לאף אחד.
אהבה חיה בלב כולם, אבל כולם עדיין שואלים- מה זאת אהבה?
אהבה היא הדבר הכי מוחשי- שלעולם לא נוכל לראות או לגעת בו.

הוא: ידעתי שאת מבינה. ובכל זאת שכחת משהו. האם אהבה היא המציאות? האם היא שקר או אמת? אשליה או מחלה? במה היא תלויה ועל מה? היא פשוט מרחפת באוויר, או שזה עניין של החלטה...?

היא: אתה יודע שאין לכל זה תשובה. אהבה היא כל התשובות האפשריות בו זמנית.
היא רב מימדית, אינסופית וחסרת כל היגיון. כמו מוסיקה.

הוא: את רוצה להתחיל לדבר על מוסיקה?

היא: אתה יודע שאני תמיד מוכנה לדבר על מוזיקה. במיוחד איתך. ובמיוחד עכשיו, כשיש לנו את כל הזמן שבעולם.

הוא: ואת כל העולם בכלל. תמיד ידעתי שמתישהו נחזור להיות ביחד.

גם אם זה אחרי הכל.

באינסוף.


**********

עד כמה שאני שונאת את החורף ומפחדת מהקור,
פתאום התרגשתי לקראת בוא הגשם הזה.
נהניתי מתהליך הגעתו, לא אוכל להתאכזב.
הבנתי אפילו איך ייתכן שאני מרגישה קצת שמחה שהחורף מגיע.
הקיץ הזה, ברובו, היה סדום ועמורה.
החורף ימתן את התשוקות המכלות.
התגעגעתי לחוסר חשיפה.
לאלמוניות החורפית.
לברנש האפור בעל היד הרמה.
האמפרי בוגארט שכזה.
צ'ארמר אמיתי.
זקן השבט.
אל קדום זועם.
לא הנערה קלת הדעת שהינה הקיץ.
חייכנית וזוהרת כמו השמש.
קלילה ושובבה כמו בריזה.
נקמנית ואכזרית כמו שמש.
החורף הזה ימחק כל שכתבתי בחול.
יהיה לי דף חדש.