כבר הרבה זמן שאני קמה בבוקר, כל בוקר, ועושה בדיוק את אותם הדברים.
פותחת עיניים, מגששת למשקפיים, מגרדת את עצמי מהמיטה, מדליקה את המחשב, משפשפת עיניים עד שהוא עולה, פותחת דפדפן, נכנסת לפייבוריטס ומשם לפייסבוק, בודקת את המספרים האדומים: כמה נוטיפיקיישנס, כמה הודעות, כמה הצעות חברות חדשות.
עושה הפסקה לצחצח שיניים ולהפעיל קומקום וחוזרת. עכשיו טוויטר: כמה מנצ'נס, מי מינצ'ן אותי, מה קרה בלילה, מענה מהיר לפניות דחופות, בשאר אני אטפל אח"כ.
שמה את שיר הבוקר הקבוע שלי ביוטיוב, מחזירה למסך את החלון של הפייסבוק, קמה להכין את הקפה, שותה אותו תוך כדי התלבשות, מציצה מידי פעם לכיוון המסך- אולי יש עדכון חדש, נוטיפיקציה נוספת, סימן אדום כלשהו.
מסיימת להתארגן, מכבה את המחשב- לא לפני שעשיתי סבב נוסף בכל החלונות, אולי התחדש משהו- ויוצאת לעבודה.
באוטובוס, האזניות של הנגן באזניים, מידי פעם אני שולפת את הפלאפון ונכנסת לפייסבוק, מעלה עדכון על השמן המיוזע שהחליט לשבת דווקא לידי, עושה קצת לייקים, מגיבה לתגובות על הפוסט של השמן שהעליתי, מגיעה לעבודה.
בעבודה אני דבר ראשון מדליקה את המחשב והולכת להכין עוד קפה, בינתיים, עד שיעלה.
אני חוזרת פותחת את הפייסבוק, המייל, הטוויטר והבלוג שלי- אולי יש שם תגובה חדשה, או עוד לייק.
אני קוראת מיילים- את האישיים ואת אלה של העבודה.
מחזירה תשובות לכולם
הם עונים לי
אני עונה חזרה
אני נכנסת לפייסבוק
מעלה עדכונים ללקוחות
מגיבה למגיבים
מעלה עוד עדכון בפרופיל האישי על כמה שאני עייפה בעבודה
מגיבים לי + לייקים
יש לי עוד מיילים מהעבודה ומיילים אישיים
מגיבה
לייקים
חוזרים אלי
אני עונה
כותבת פוסט חדש בבלוג ומפרסמת בפייסבוק עם סטטוס משעשע + מפתה
עד סוף היום אני מרפרשת את הבלוג לראות כמה נכנסו/ הגיבו/לייקקו.
אני הולכת הביתה.
עולה לאוטובוס, אזניות, קצת פייסבוק בפלאפון.
מגיעה הבייתה, מדליקה את המחשב.
עד שהוא עולה אני פותחת את המקרר, בוהה, סוגרת.
אין כלום בפייסבוק, חוזרת למקרר, חוטפת משהו קטן ואוכלת אותו מול המחשב.
אין שם כלום, אני בוהה. ואוכלת.
ואז, אני הולכת לישון.
זה מה שאני עושה כל יום.
למה?
בזמן האחרון, אף אחד אפילו לא טורח להגיב לי יותר, כמעט ואין לייקים.
אני מבינה לפתע שתחושת הריקנות העצומה שלי והדכדוך נובעים מחוסר תשומת לב אינטרנטית מספקת.
אני מבינה לפתע, שהחיים שלי לא אמיתיים.
שנמאס לי לחיות בינות לפיקסלים.
אני נפרדת מכולכם. מהמיילים, מהמגיבים, מהעייפיםםםםם והרעביםםםםם בסטטוסים, מהמלייקקים הכפייתיים, מציפי ההום פייג'ים למיניהם, כל המתחרים ואנסי הלייקים המנסים לזכות במתנות וירטואליות- נמאס לי.
אני הולכת ואני לא רוצה שתלוו אותי הלאה.
אני לוקחת איתי ספר.
הללויה
השבמחקפוסט דבש
השבמחקאלינור יקירתי,
השבמחקאנונימי אחד אמר "הללויה", ואני מסכים עם כל מילה.
הפסיכולוגיה ההפוכה טוענת שהמילה "לא" עובדת עלינו כקסם הרבה יותר מ"כן". אז כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונת? ודווקא כשאת לא רוצה תגובות, אני מוצא צורך להגיב ולתהות אם את כותבת לקהל הקוראים או לקהל המגיבים והמלייקקים?
את מתארת נפלא את העליות, הירידות והמישור... משתפת בטעם הדבש, העוקץ והקפה.
המדיום הוא המסר,וכשנמאס בורחים לספר, שם הריגושים הם לא בכל שורה, ובכדי להגיב לכותב צריך ממש להתאמץ.
תפסי פרספקטיבה שונה ונסי לצעוד יותר במישור. את כבר מאסטר בכתיבה הגיע הזמן להיות מרגריטה. העזי לחשוב בגדול, תני לדמיון להשתולל.
מחזיק לך אצבעות מרחוק
מה פתאום! אין מצב! רק הכרנו!
השבמחקעד עכשיו הייתי קורא פאסיבי אבל זה פוסט שובר שתיקה.
עזבי אותך מלייקים, את לא צריכה אישורים מבחוץ שאת כותבת מעולה. אני יודע שאת יודעת את זה.
חוצמזה, ההימור שלי הוא שאת מכורה לכתיבה הרבה יותר מאשר ללייקים. את לא באמת צריכה אותם אבל ברור שתמיד נחמד לדעת שהעולם מפרגן.
אז לייק! סבבה?
וואו
השבמחקלמען האמת-
לא ציפיתי לזה :)
תודה על התגובות והפרגון חברים ואנונימיים יקרים...
הי אלינור. חיכיתי שסוף סוף מישהו מבפנים יראה שזה מסריח כל הפייסבוק הזה. הכניסו אותי לזה בכוח ותאמיני לי שאני שומרת בקנאות על דרכי תקשורת "מסורתיות" כגון: מפגש עם אנשים, שיחת טלפון ושיחה על כוס קפה.
השבמחקהפייסבוק הוא האויב של האינטימיות האנושית שהיא כמו מזון הנחוץ להישרדותנו.
מוכרחים להגיב על הכותרת הטעונה שבחרת...
השבמחקאז אם כבר לייק, תצטרפו אלינו.
בשביל החיים