אני עומדת בתחתוני סבתא רפויים מול הארון.
הבהייה במדפים העמוסים לא תורמת לי כלום, אבל אני ממשיכה להתנדנד מרגל לרגל בתסכול ולהיישיר מבט פנימה. זו מלחמה ואני לא מתכוונת להיות הראשונה שתסיט את המבט.
תכף יצוץ כאן הבגד הנכון, אני מרגישה את זה.
זה הריטואל במצבים האלה, מצבים שבהם אני צריכה לדפוק הופעה.
מסיבת בריכה ב- 200,000 שקל לא הולכת ברגל, זה עניין רציני,
והעניין הרציני הזה קורה ממש עכשיו, אז כדאי שהארון הארור הזה יתחיל לזמר.
אגלי זיעה דקיקים מתחילים לנצנץ לי על המצח, אני לא מרפה ודוחפת את המשקפיים במעלה האף.
"תוותרי", אני שומעת מכיוון הפיג'מות, "זה חסר תקווה. סבתא נשארת סבתא".
אני חושבת חזק על מוזיקה משובחת, שמש חמימה , בריזה מלטפת, קוביות בבטן, מי בריכה צוננים מקושטים בסקס אפיל, אנרגיה מטורפת ואייס T בטעם תפוח עם וודקה שסוגר לי סופית את העניין עם הארון- אני לעולם לא אוותר!
הסבלנות השתלמה. עברו עוד מספר דקות של מאבקי כוחות מיוזעים ומהפינה התחתונה השמאלית ביצבץ לו לאט והגיח אל האוויר משהו קטנטן וצבעוני כמו פרפר טרופי בשדה נרקיסים ביום אביב.
שלחתי יד זריזה ושלפתי סט נהדר של בגד-ים חוטיני ססגוני וזעיר שהגיע יחד עם שמלונת שקופה ואוורירית בצבעי מים תכולים בזריחה. איך שכחתי מקיומו של הסט הזה?!?!?
לא חשוב, העיקר שניצחתי.
בחדווה רבה, החלתי במלאכת ההידחקות אל תוך בגד הים, שמאיזושהי סיבה לא ברורה הלך ונהיה יותר ויותר קטן.
"זה לא הגיוני" מלמלתי לעצמי בכעס, בגד הים המשיך להתכווץ, הקושי גדל, הכעס הצטבר, הפחד השתלט.
אני תוהה אם זו אני שגדלה בקצב מטורף או זה הוא שהולך וקטן. הדבר היחיד שחסר לי עכשיו זה לראות ארנב באפודה מחויטת ממלמל לשעון הכיס שלו.
בעודי ממשיכה להזיע את עצמי אל תוך הפריט המיניאטורי, אני מתעוררת בבהלה.
אני מנגבת מהמצח את הזיעה הקרה וממששת בחרדה את תחתוני הסבתא שלי. הם שם.
אני נושמת לרווחה.
שלא תעזו לעשות לי את זה שוב, אני מאיימת עליהן בהומור, הרי הן לא באמת יכולות לשמוע אותי.
נכון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה